מבחינה דתית מדובר אולי בחג הכי חשוב ליהודים המאמינים, המגיע בסיום עשרת ימי תשובה של חשבון נפש בין האיש הקטן לתעלומה הנמצאת בשמים, בין האיש הקטן לעוד אנשים קטנים שנמצאים בסביבתו, איתם הוא מנהל יחסי שכנות, חברות, עבודה, וסתם כאלה שהוא אפילו לא מכיר והוא חולף עליהם מדי יום עשרות פעמים: הקופאית בסופר, המתדלק, הבנקאי האישי, המלצר ועוד. עולם שלם של אנשים שמעבר לקבלת שירות מהם, אין הרבה קשר איתם.
מאיתנו, כתבי היין, מצופה בין היתר לשמור על תעשייה קטנה הזו שנקראת ענף היין. שמור על היינן, הוא עובד קשה כל השנה. שמור על בעלי היקבים, הם משקיעים מיליוני שקלים ונמצאים כל הזמן בהפסדים. שמור על חנויות היין, הן מקדמות את התעשייה ומעניקות פרנסה למאות אנשים, שמור כמובן על החקלאים, הם עובדים קשה ובזיעת אפם מנסים להתפרנס. שמור על עובדי משרד החקלאות, שעמלים ימים ולילות לשמור על הגפנים מפני מחלות, ורובם במשכורות לא משהו. שמור על אנשי מכון היצוא, שעובדים ימים ולילות על מנת לקדם את ענף היין הישראלי בעולם. שמור על התעשייה הישראלית, כי היבוא נוגס ברווחים. שמור על התעשייה, כי היא עדיין צעירה וחסרת משאבים לאומיים.
וכן, צריך לשמור על התעשייה הזו. היא מרתקת, איכותית, נמצאים בה אנשים נפלאים. אבל כדי לשמור על התעשייה, צריך קודם כל לדאוג שהתעשייה תשמור על עצמה. כי בהעדר חוק ובהעדר פיקוח, מישהו צריך להתריע, מישהו צריך להיות עם אצבע על הדופק ולשמור על התעשייה מפני כאלה שפוגעים בענף היין.
עשינו את כשדיווחנו לראשונה על וירוס הליפרול 3, על חוסר תשומת הלב או המחדלים של אנשי משרד החקלאות, שלא הצליחו למנוע את כניסת הווירוס לארץ, ולא ידעו להתמודד איתו שנים לאחר שהוא עושה שמות בתעשייה. עשינו זאת כשדיווחנו על זיופים בתחום היין הכשר. עשינו זאת כאשר ראינו משקיעים אינטרסנטים קונים יקבים לצורך הנדל”ן שלהם, ועוד ועוד דיווחים שמבחינתנו במערכת הם אלה ששומרים על התעשייה השברירית הזו. קל מאוד לכתוב ביקורות יין כאלה ואחרות (עפיצות, פירות יער, חמיצות, ממסך ולא בלנד – כל אותן מילים שכבר לאף אחד אין כוח לקרוא אותן. קל מאוד לעשות copy paste , קל מאוד להרגיש חשוב כשמזמינים אותך לטעום יין במסעדת יוקרה, קל מאוד להיות בלוגר או בעל דף בפייסבוק שבטוח ומאמין שיש לו אלפי קוראים, קל מאוד להרגיש שאתה משפיע בכתיבה שלך על משהו, קל מאוד להיות מגוחך.
כן, אני יודע. אני קוץ בתחת להרבה אנשים בתעשייה הזו. אכול ושאטו זה שיח קוצני גדול, וסביבו שדה שלם של פרחים. אנחנו חריגים, לא מדיפי ניחוחות מטהרי אוויר, לא אינטרסנטים, לא מתפרנסים מיין, לא מבקשי ליטוף וליקוק עכוז, אפילו לא מרגישים חשובים. עומדים על המשמר, ובעזרת המקלדת מנסים להציף את הטוב ואת הרע, את המותר ואת האסור, את הדברים הקטנים שחלקם רואים זאת כלא חשובים והתערבות שאינה הולמת. חלקם חושבים שכתיבה עיתונאית על יין צריכה להסתפק רק בביקורת יין, חלקם חושבים שאין זה מתפקידנו. חלקם פוחדים שהם יהיו לא רלוונטים ומשעממים.
אני יכול לסלוח על הרבה דברים, אני יכול להתעלם מהרבה דברים. אני לא יכול לסלוח על עוולות, על רמאויות, על שקרים, על העמדת פנים. כשיקב פוגע בציבור חובבי היין, כשמשרד החקלאות, הבריאות או התעשייה והמסחר לא עושה את עבודתו, אנחנו פה כדי להתריע. לא בטוח שאנחנו משנים משהו, לא בטוח שמישהו מתייחס למה שאנחנו כותבים, וזה כבר לא משנה לנו. אנחנו מתריאים.
אני יכול לקבל ולהבין קולגות שחושבים שאין זה מתפקידנו לכתוב על נושאים שקשורים בכלכלת יין, בבריאות הציבור, בחוקים ובתקנות. אפילו כתבנו על אתיקה עיתונאים בענף היין, דבר שהפחיד הרבה קולגות. אני לא יכול לסלוח לכאלה שמאחורי הקלעים מנסים בתככנות לטרפד רעיונות כאלה. לא אסלח על כאלה שמתהדרים בנוצות לא להם, גם אם הם רואים עצמם חשובים ובכירים, וכאלה שעבדו שנים כעיתונאים בגופים גדולים.
לא אסלח, ואדאג שגם הם יהיו נושאי כתבה. לא רק מנכ”לים, לא רק ייננים, לא רק עפיצות וריח פירות יער. כן, גם אותם קולגות שכל כתבה וכל שבוע יש להם מה להגיד ועל מה לרטון. להם אני אומר: תכתבו על מה שתרצו, תבינו את התעשייה הזו כפי שתבינו. אל תנסו להיות נחמדים ליקבים על חשבון אכול ושאטו. תבנו את עצמכם בעשר אצבעות לא על חשבוננו. עד עכשיו סלחתי, לא עוד.
שף אלון גונן קייטרינג אל בריו, מסעדת LA MIERER in Bastia כתב ומבקר היין של אתר אכול ושאטו ובאתר היין אדום או לבן ובעל טור בהארץ און ליין
